בורות כמנוע צמיחה לחדשנות
"בערות היא כוח", ככה כתב אורוול בספרו המפורסם 1984, ובפוסט הקודם (ניתן לקרוא אותו כאן) טענתי שהוא צדק למרות שהוא לא התכוון לכך.
אז תרשו לי להגיד לא למילון אבן שושן, ולאקדמיה ללשון העברית ולהגדיר בורות בצורה אחרת: בורות זהו הפער בין הדברים שאנו יודעים שאנו לא יודעים אותם (שאלות), לדברים שאנו יודעים שאנו יודעים (תשובות).
פרופסור מגרמניה שעבדתי איתו הרבה שנים, אדם חכם ברמה הכי גבוהה שניתן לדמיין, מסוג האנשים שאתה רואה את המחשבות שלו רצות על המצח (כמו מחירי מניות) כשהוא חושב. כל פעם שהיינו מתיישבים לדון על תוצאות חדשות מהניסוי האחרון שהרצנו, ותמיד בתחום שהוא מכיר היטב, הוא היה מתישב, שם את ידו על ראשו ולאחר מספר דקות היה אומר "התוצאות האלו מגדילות את רמת הבורות שלנו".
אבל בואו ננסה להדגים את זה על משהו יותר מוחשי אבל פשוט (אני צוחק, אין שום דבר פשוט). בואו נדבר על טכנולוגיה של רכב חשמלי (זה העתיד, לא?). רמת הבורות של רובינו כרגע היא מקסימלית, יש לנו שאלה אחת: איך עובדת הטכנולוגיה של רכב חשמלי ואין לנו תשובות בכלל.
אז התחלנו ללמוד, וקראנו (בעזרתו האדיבה של גוגל) שרכב חשמלי מונע בעזרת מנוע חשמלי AC המשתמש בסוללה נטענת שנמצאת ברכב. זהו, נשמע פשוט וכהרף עין הורדנו את רמת הבורות שלנו למינימום, הייתה לנו שאלה אחת, ועכשיו יש לנו תשובה אחת וכולם מרוצים. אז מה עכשיו? עכשיו חלקינו יכולים להחליט שזה מספיק ידע ואין לנו צורך ביותר, אבל אחרים (ואולי אפילו הרוב) יתחילו לשאול שאלות. לדוגמא: מה זה מנוע חשמלי AC ? איזה סוג של סוללה? איך עובדת סוללה? אלה הן רק שלוש שאלות מדגמיות, ויש עוד מספר לא קטן נוסף שניתן לשאול רק מהתיאור הקצר שכתבתי על רכב חשמלי. אלה שישאלו אותם, יגדילו את רמת הבורות שלהם בצורה משמעותית מכיוון שלפני כן הייתה חסרה להם תשובה לשאלה אחת. ועכשיו יש להם תשובה אחת, ולפחות עוד חמש שאלות חדשות ללא תשובה. אני לא אמשיך בדוגמא, אבל למי שרוצה, תחפשו תשובה לאחת השאלות שציינתי ותראו כמה עוד שאלות חדשות יעלו לכם.
זוכרים את הדוגמה שלי מהפוסט הקודם (ניתן לקרוא אותו כאן), כאשר אנחנו מנסים ללמוד משהו חדש ובשלב מסוים מרגישים מטומטמים למרות שלפני כן הכל נראה כל כך טוב? אז זה בדיוק זה! בשלב מסוים כמות הדברים שאנו יודעים שאנו לא יודעים אותם עולה על כמות הדברים שאנו יודעים והופכת לכל כך גדולה שאנחנו פשוט הולכים לאיבוד.
הבעיה היא שאנחנו רגילים שמאכילים אותנו בתשובות לשאלות שלא שאלנו. בבית הספר או באוניברסיטה תוכניות הלימוד בנויות בקפידה, המורים והמרצים מספקים לנו תשובות לפי תוכנית מסוימת שבנויה בצורה מדורגת, כל כך מדורגת שהיא לא מאפשרת לנו לשאול שאלות. וכאשר בבחינה, המורה או המרצה מחליט לשאול שאלה חדשה, משהו שדורש מאיתנו להגדיל ראש, לחשוב מעבר לקופסא (הקופסא שהם עצמם הכניסו אותנו לתוכה) רובנו מתמרדים, מתבכיינים שזה לא הוגן, שזה היה קשה.
ואנחנו מתרגלים לזה, אנחנו מתרגלים לקבל תשובות ומפחדים לשאול שאלות חדשות ולבסוף מוצאים תירוצים אפילו לא לחפש אותם כי אנחנו אוהבים להרגיש חכמים- נשאל פחות נדע יותר. מה התוצאה של זה? תסתכלו על הסרט אידיוקרטיה של מייק ג'אדג', עם כל הטמטום הוא מצייר תמונה (אני רוצה להגיד לא מציאותית, אבל יודע שבכל בדיחה יש מן האמת) מאוד לא סימפטית. וכשחושבים על זה לעומק, זה עצוב. תחשבו על הנקודה הבאה, מקורות המידע והידע של ההורים שלנו (אין צורך ללכת רחוק יותר) היו מוגבלים, עיתונים ומגזינים, ספריות ומדי פעם תוכני אקטואלית בטלוויזיה. הידע היה נגיש להם, אבל הם היו צריכים לעשות פעולה בכדי להגיע אליו, ועוד יותר פעולה בכדי לאמת אותו. ותסתכלו על היום, כל הידע של האנושות (כמעט כולו, בטוח עוד משהו מסתתר בארכיונים של רשויות מסוימות) נמצא במרחק האצבעות שלנו מהמקלדת או הסמארטפון, הכל שם, הכל נגיש, חסר רק הרצון לשאול שאלה. כי עדיף להיות חכם על בור.
כשהתחלתי לכתוב את זה, התוכנית הייתה לכתוב משהו קצר יותר, אבל אתם יודעים איך זה כאשר יש לנו משהו בראש וזה נראה מושלם (מהמילה שלם) ואז אתם מנסים לספר את זה למשהו וזה נמשך ונמשך ונמשך. אז אני אעשה מעבר חד לחדשנות בכדי להכריח את עצמי בפוסט הבא לכתוב על זה.
חדשנות... נתראה בפוסט הבא.
נ.ב.
ולמי שרוצה להמשיך ולהגדיל את רמת הבורות שלו, מציע לקרוא את המאמר "5 שאלות שכל יזם טכנולוגי חייב לשאול את עצמו לפני שהוא משקיע בסטארטאפ שלו".